חדר האוכל של ישיבת ההסדר עתניאל בדרום הר חברון בעט אותי אל הילדות . השולחנות הארוכים והצפופים , הכלים הישנים , האוכל הדל ופרוסות הלחם השחור , קולות הדיבור והצחוק שמתכנסים לאיזה זמזום שלא מרפה הזכירו לי את השנים שביליתי במעון ויצו . שם בעצם איבדתי כל טעם באוכל , וכשהגעתי לצבא , בעוד כולם מתלוננים על התערובת בחדר האוכל בבסיס , כמעט לא האמנתי שאנחנו מקבלים בחינם שניצל , עוף , אורז וחומוס ( ולא נאמר קורקבנים על מצע ל ֶ ב ֶ ן שהתקשה והוא בעצם פירה ) . אנחנו מחליטים לצאת החוצה , יום שמש בדרום הר חברון וסביבנו הרים . מעגל חתולים מקיף אותנו , הם מטפסים על השולחן מכל עבר ומתנפלים על האוכל — בעצלתיים אני חותך את הקציצות לריבועים , מתפלל שאיזה חתול יתנפל עליהן , אבל למרבה הצער הם מסתערים דווקא על הצלחת של יעקב נגן . יעקב נגן הוא איש רזה ומזוקן בעל מבטא אמריקני ואמונה גדולה בימים היפים שעוד נכונו לנו . חיוכו לא משתנה הן כשהוא מרוצה והן כשהוא מתרגז , הרגל שעשוי להקשות על בן שיחו לפרש את כוונותיו . הוא נולד במנהטן ניו יורק בשנת 1967 לרקע בורגני — אב פרופסור לפיזיקה ואם עורכת דין — ולמד בישיבה יוניבר...
אל הספר