פרק חמישי הסימן והקפל על המשקעים הליטורגיים בסיפוריו של עגנון

1 בקריאת " גופים ושמות " חזרנו לסמן את חומריה של הספרות היהודית החדשה . השגחנו בתאווה , ברעב , בעליית היצרים , במחסור ובפגמים ובחוש הריח שדרכו האדם חש בעולמו ושב למקומו ומשיב את זיכרונותיו וקושר את עצמו במסורת . עמדנו על פעירת הלשון וקפלי השמות המגוללים את שארית המסורת וראינו את הגופים הנכתבים בה - גוף בת מלך בגלותה , גוף קבצן במומיו , גוף מלומד בנגעיו , גוף מלאך בנפילתו . בפרקים הבאים נשוב ונעמוד על עניין " הכתיבה כצורה של תפילה " ועל סוגיית הירושה הליטורגית של הספרות וההגות היהודית בעת החדשה . את ראשית הדברים נייחד לסיפור קצר של שמואל יוסף עגנון שנאסף בקובץ האש והעצים - שמו מעיד על סוגת העקדה , ובסיפוריו יש ביטוי עז לשאלת הכתיבה לאחר מלחמת העולם השנייה , וסוגיית ההקרבה ותודעת החורבן טבועה בהם . שמו של הסיפור הוא " הסימן " , והוא ראה אור בגרסה ראשונה וקצרה בשנת , 1944 ובגרסה שנייה ומלאה בשנת , 1962 ובה אנו קוראים כאן . בסיפור זה של עגנון יש כמובן קשיים וסבכים רבים , ואי אפשר להתיר ולפרום את כל קשריו , אלא לעמוד על מקצת הקשריו ולסמן בו את שאלת הספרות : מה לספר , כיצד לספר ולשם מה ולמען...  אל הספר