כל מהותו של השעבוד הצף היא , כי הוא מתגבש לכדי שעבוד קבוע על כל נכסי החברה בעת פירוק חברה . מועד הגיבוש מותנה בתחילת הפירוק : בפירוק מרצון — במועד קבלת החלטת הפירוק ) סעיף 320 לפקודת החברות ( , ובפירוק כפוי — במועד הגשת בקשת הפירוק ) סעיף 265 ) א ( לפקודת החברות ( . עם גיבושו של השעבוד הצף הוא הופך לשעבוד קבוע , ותופס את כל נכסי החברה אשר נמצאים בבעלותה באותה העת . על פי סעיף 169 ) ב ( לפקודת החברות , המחוקק גם מכיר בכוחה של החברה להנפיק איגרת חוב המובטחת בשעבוד צף , ולכלול בה הגבלה על יצירת שעבודים נוספים ללא הסכמתה . קרי , באיגרת החוב אשר יוצרת את השעבוד הצף נכללת " תניה מגבילה " , הקובעת כי החברה לא תהיה רשאית להתקשר בעסקאות הנוגעות לרכושה ולא לשעבדן בשעבוד ספציפי ללא הסכמת הנושה בעל השעבוד הצף . אם ההגבלה הופרה ונוצר שעבוד קבוע בניגוד לה , השעבוד הקבוע המאוחר אינו מתבטל , אלא רק נסוג מפני השעבוד הצף . אולם , נוצרת כאן בעיה מעגלית שנובעת מתחולתן של שתי מערכות קדימויות על סיטואציה כזו : האחת מכוח דיני קניין ושעבודים , והשנייה מכוח פקודת החברות . הבעיה מתעוררת כל אימת שיש לחברה נושים ...
אל הספר