בדרך כלל עוסקים דיני הפירוק בדיני חידלות פרעון של חברות אשר הגיעו לסוף דרכן הכלכלית , ואינם מכוונים לחברות כשרות פרעון , מאחר שהחסר הפיננסי הוא זה שלרוב מוליד את הצורך להסדיר את מערכת התביעות של כל קבוצות בעלי העניין כלפי החברה . אלו מחולקות לסוגים שונים : בעלי המניות , הנושים , העובדים . במהלך תהליך הפירוק נעשים ניסיונות לקבץ את כל נכסי החברה ולחלקם בין כל הקבוצות . החלוקה היא בעייתית , מאחר שמעמדם של בעלי העניין כלפי הנכסים ומערכות היחסים בינם לבין עצמם נשאבים מתוך המערכת ההסכמית שיצרו בשלב ההתקשרות עם החברה . המערכת ההסכמית הזאת מורכבת מחוזים המוגנים באמצעות שעבודים , ומחוזים שאינם מוגנים . החוזים הלא – מוגנים נחתמו על ידי נושים לא – מובטחים , וכן על ידי עובדים שהשקיעו מהונם האנושי בחברה ולא קיבלו את התמורה . תהליך זיהוי החובות וההתחייבויות של החברה , הגדרתם וחלוקת העומסים בין קבוצות בעלי העניין הוא עיקר מטרתם של דיני הפירוק . לכאורה , חלוקת עומס החובות בין הנושים אמורה לשקף את רצוניות ההתקשרות בין בעל העניין לבין החברה . אולם , היא עלולה לייצר מצבים של עיוות צדק חברתי . לדוגמה , עו...
אל הספר