חוק התובענות הייצוגיות מגדיר את שיקול דעתו של בית המשפט באשר לאישור הגשת תובענה ייצוגית . ההגדרה היא רבת – מישורים : במישור הכללי קיימות הנחיות בדמות מושגי סל דוגמת סבירות ותום לב . במישור הפרטני מקבל בית המשפט הנחיות בשני מסלולים : במסלול הרגיל מוגדרים תנאי קדם להגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית , ועל המבקש להוכיח לבית המשפט כי הוא עומד בהם ) סעיף 8 ) א (( . במישור החריג מוקנית לבית המשפט סמכות , באמצעות חריגים לכללים , להתיר הגשת תובענה ייצוגית גם במקומות שבהם לא מתקיימים תנאי קדם ) סעיפים 8 ) ב ( ו –) ג ( . הרחבת שיקול דעתו של בית המשפט מושתתת על תכליתו של חוק תובענות ייצוגיות , שלפיה יש לעודד תובענות ייצוגיות ראויות ולהסיר מחסומים דיוניים מעל דרכו של 211 תובע ייצוגי פוטנציאלי . מטרה זו נובעת מהתפיסה , כי " ההליך היצוגי נחזה , לאו דווקא כהסדר דיוני של תביעות , אלא בראש ובראשונה ככלי לקידום אינטרסים ציבוריים . לאור זאת , התחשבות באינטרס הציבורי וקידומו היא במרכז שיקול הדעת של בית המשפט 212 המיישם את החוק " . במסגת החריג מורחב שיקול דעתו של בית המשפט בשני מישורים : האחד , בית המשפט יהא ...
אל הספר