על פי חלוקת הסמכויות בחברה , האורגנים המופקדים על ניהול החברה הם הדירקטוריון וההנהלה הפעילה . מעמד זה מעניק להם עמדת השפעה רבת כוח . בצומת מרכזי כזה גם משתקפת במלוא עוצמתה בעיית הנציג . הן הדירקטוריון והן ההנהלה מקבלים החלטות בשמה של חברה שאינה בת – כושר להפעיל שיפוט אובייקטיבי . לעומת המצב בעסקאות חליפין רגילות , שבהן כל צד יודע מה הם האינטרסים הטובים ביותר שלו , החברה אינה יכולה לעצב רצון משלה . היא , כיישות וירטואלית , נאלצת לשים מבטחה בדירקטורים ובמנהלים על מנת שיגדירו עבורה מה הם מיטב האינטרסים שלה . מערכת קשרים זו היא מערכת יחסי נציגות / שליחות , והבעיה המוצגת היא בעיית הנציג . כדי להתמודד עם מגבלות הקשר בין הנציג לבין המיוצג נדרש מנגנון מאזן : יש להגביל את אופן התנהגות הדירקטורים והמנהלים , ולהימנע מלהעניק להם שיקול דעת מוחלט , אך מנגד אין לחנוק אותם באמצעות כללים מחשקים שלא יאפשרו להם מירווח פעולה סביר . מערכת היחסים המיוחדת בין נושאי המשרה כבני אדם לבין החברה כיישות וירטואלית אינה מותירה מקום לטענה כאילו אין צורך בכללי אמון , מאחר ששוקי הניהול והשליטה יפקחו ביעילות על סבירותו ...
אל הספר