הגשמת המטרה של הטלת אחריות מיוחדת על הדירקטורים להימנע מחלוקה אסורה , כדי לספק אמצעי הגנה נוסף לנושים , מוגשמת באמצעות שני סעיפים . סעיף 311 קובע כדלקמן : כל מי שכיהן כדירקטור במועד החלוקה האסורה ייחשב כמי שהפר את חובת הזהירות והמיומנות שלו או את חובת האמונים שלו לחברה בהתאם לנסיבות , אלא אם כן יוכיח אחד מאלה : . 1 שהתנגד לחלוקה האסורה ונקט בכל האמצעים הסבירים כדי למנעה . . 2 שהסתמך בתום לב הסתמכות סבירה על מידע שאילולא היה מטעה הייתה החלוקה מותרת . . 3 שבנסיבות העניין , לא ידע ולא היה עליו לדעת על החלוקה . המחוקק מגדיר מראש את פעולת החלוקה האסורה כהפרת חובה שמהותה תיקבע על פי הנסיבות , ומעניק להגדרה זו מעמד של חזקה , אשר מעבירה את הנטל על הדירקטור , והוא יוכל להשתחרר ממנה רק אם יוכיח את קיומה של אחת החלופות המנויות בסעיף . התובנה הבולטת ביותר מסעיף זה היא העובדה , שהסעיף מייצר חזקה אשר מכוחה הדירקטור ביצע הפרה של חובה . עיקר העוקץ בהוראה כזו הוא העובדה , שהפרת חובת אמונים אינה מאפשרת הענקת פטור למפר , ותוצאותיה כוללות סנקציות של פיטורי הדירקטור שהפר , תביעת פיצויים נגדו , והשבה מכוחו ...
אל הספר