תקפותם של כל אחד מהמודלים והקריטריונים דלעיל לקביעת מדיניות חלוקת הדיבידנד הייתה נושאם של ויכוחים סוערים . עיקר הבעיה בהם היא ההנחה בדבר קיומם של שוקי הון משוכללים . בנוסף , בחינתם של כל אחד מהמודלים הללו לא הוכיחה כי אחד מהם עדיף על פני האחרים . חוסר הנחרצות של המבחנים האמפיריים של התיאוריות המתחרות בנוגע למדיניות חלוקת הדיבידנד דורשת התמקדות בסוגיות מעשיות הנוגעות לה . לדוגמה , קרנות נאמנות מעדיפות השקעה במניות שמחלקות דיבידנד , מאחר שזה נחשב כהכנסה שניתן למשוך , בעוד שרווחי הון הם תוספת לקרן שלא ניתן להוציא אותה . כך , גם קיימים משקיעים שמעדיפים לקבל דיבידנד קבוע מהחברה במקום לטרוח למכור חלק ממניותיהם . קבלת דיבידנד קבוע כל שלושה חודשים עדיפה בעיניהם על מכירת חלק מהמניות כל שלושה חדשים – פעולה הכרוכה בעלויות עסקה ובחוסר נוחות . לבסוף , קיים טיעון נוסף לטובת חלוקת דיבידנד : ניקח לדוגמה שוק שבו מקבלים משקיעים מידע אמין מצומצם ביחס לרווחיה של החברה . שווקים כאלו קיימים בחלק . 103 עלות נציג היא המחיר שעולה הפעלתו של גוף מלאכותי הפועל באמצעות נציגים . הנציגים הם המנהלים , והם שלוחי החברה...
אל הספר