עד לחקיקת חוק החברות נסמכו כללי שימור ההון על הפסיקה האנגלית . פקודת החברות כללה איסור כללי להפחתת הון בסעיף , 151 שפורש כקובע כי ההון שיש להבטיחו הוא הון המניות המונפק , האמור לשמש אמת – מידה אשר משקפת דרך קבע את הערך נטו של הנכסים שהושקעו מלכתחילה בחברה לצורך ניהול עסקיה . כמו כן הוגדרה פרוצדורה ברורה להפחתת הון , והיא הקיפה את הזכות לבטל או להקטין את החבות בשל הון מניות שלא נפרע ; את הזכות למחוק הון מניות נפרע שאבד או שאין תמורתו נכסים קיימים ; או להחזיר הון מניות נפרע העודף על צרכיה של החברה . כל הפחתת הון כזו הייתה טעונה החלטה מיוחדת של האסיפה הכללית ואישור בית משפט . בהיעדרם של האישורים הללו , הייתה ההפחתה בלתי – חוקית . המשפט הישראלי גם צעד בעקבותיו של המשפט האנגלי , ושיכלל את הנגזרות הסטטוטוריות לעקרון שימור ההון , שנועדו לבססו , להגן עליו ולהבטיחו . עם נגזרות אלה אפשר למנות את האיסורים הבאים , שהיו בתוקף במשך שנים רבות : . 1 איסור על החברה לרכוש את מניותיה – שלה – נאסר על החברה לרכוש את מניותיה – שלה ולהיות בעלים של מניות שהיא הנפיקה . לאיסור זה היה נימוק עיוני ומעשי . עיונית ...
אל הספר