שינויים במבנה ההון משפיעים על סיכויי מימוש ציפיותיהם של קבוצות בעלי העניין בחברה . הקטנת ההון הנפרע מצמצמת את כרית הביטחון שעליה סמכו מלווים כאשר העמידו לחברה הלוואה . כדי לשמור על שולי ביטחון מסוימים לטובתם של הנושים , ואף של בעלי מניות שאינם שולטים על קופתה של החברה , שוכלל העיקרון אשר מונע את הפחתתו המכוונת של ההון העצמי . הוא נקרא עקרון שימור ההון . הצורך בעיצובו של עיקרון כזה הורגש על רקע שתי תכונות בולטות שמאפיינות את החברה הרשומה : עקרון האחריות המוגבלת שאוסר לרדת לנכסי בעלי המניות , והניתוק בין חבותם של נושאי המשרה כלפי החברה לבין פגיעה אפשרית בנושים ובבעלי מניות בעקבות מעשה או מחדל של נושאי המשרה . הנתק עשוי להיסדק אם הייתה בהתנהגותם חריגה מנורמות ההתנהגות המקובלות . עוצמתן של שתי תכונות אלו העמידה בספק את תוקפה של ההגנה על השקעותיהם של נושים שתבעו את שיריון זכויותיהם . עקרון שימור ההון נועד לפוגג במידת מה את חששם של נושים מפני השקעה בגוף ערטילאי , שבחזיתו ניצבים נושאי משרה אשר אינם בעלי ההון ואינם חבים ישירות כלפי הנושים , ובמסגרתו שוכלל האיסור על הפחתת הון . בסעיף זה יידונו ...
אל הספר