העולם האידיאלי של הנושים מאוד לא מקובל על בעלי המניות . המשקיע שרוכש מניות במפעל והמשקיע שמלווה כסף למפעל מעורבים שניהם לכאורה באותה פעילות , ומונעים ביסודו של דבר על ידי אותה סדרה של מטרות בסיסיות . שניהם מבצעים השקעה הונית . שניהם מקווים לקבל חזרה את השקעתם בטווח הרחוק , בדרך של החזר הקרן עם הריבית , בדרך של מכירת נייר הערך , או בדרך של חלוקת דיבידנדים . שניהם גם מצפים ומקווים לקבל תשואה על השקעתם בתקופת הביניים , לפני קבלת הקרן חזרה . המשקיע שבוחר לנקוט עמדה של בעל מניות , ומעדיף אותה על עמדתו של המלווה , קיבל החלטה אסטרטגית לאחר חישוב כלכלי קר , השונה מזה של המלווה . בעל המניות מעריך שהוא יוכל להשיג תשואה גבוהה יותר באמצעות ויתור לנושים על זכות הקדימה לקבלת ריבית ותשלום קבוע לשם פרעון הקרן . הוא מעדיף סיכון של קבלת דיבידנד לא – ודאי ושיורי , אחרי תשלום החוב לנושים בעלי תביעות קבועות . אמנם , בעל המניות מוכן להודות בקדימותה של תביעת הנושה להחזר הקרן , אך אין פירוש הדבר שהוא מוכן באופן קבוע להמתין עד שתוחזר כל הקרן לנושים . בדרך כלל יעמוד בעל המניות על כך שאם החברה תרוויח , הוא יקבל ...
אל הספר