את סיפורו הגדול האחרון , " אצל " , סיים א " נ גנסין בסצנה של התפכחות . השעה , שעת שחר מוקדמת , מוצפת אור אפור , אבל בהיר למדי . גיבור הסיפור , אפרים מרגלית , לאחר לילה קשה של שיטוט ברחובות הריקים של עיר השדה שבה הוא חי , כשהוא מנסה " לעכל " את עובדת מותה ) התאבדותה ?( של דינה ברבש , לשעבר אהובתו , הוא מגיע אל הכיכר הרחבה הריקה , מרכז העיר , שרק אתמול בערב , לרגל איזה " יומא דגנוסיא " אזרחי או דתי , היתה מלאה המולה ונגינה ומוצפת אורות . עם אור היום הוא מבין שעד כה הסתתר מפני עובדות הקיום מתחת למעטפת של הרהורים , חלומות , רחמים עצמיים ונטייה להידרש למציאות כאילו היתה " אגדה " , ולו גם " אגדה משונה ומנוולה " , מעטפת שסייעה לו לקיים את עצמו " אצל החיים " — לצדם , במידה של ריחוק מהם , אך לא בתוכם , משום " שאצל החיים אפשר וגם נוח לחיות " ) עמ ' . ) 481 עכשיו מתפוגג " החלום " ) " חוור וחוור החלום האפור " , עמ ' . ) 485 " שוב לא היתה זו אגדה " . החיים במערומיהם נעשו פתאום קרובים מאוד . הגיבור עומד מולם , עירום גם הוא , מנושל מכל בדל לבוש אוורירי שהסתיר אותו עד כה מעיניו שלו עצמו . מצב רוחו , ק...
אל הספר