כתיבתה של גינצבורג מציבה , קודם כול עדות לכך שקיימת יהדות חילונית שאיננה מקבלת את הזהות היהודית המסורתית האורתודוקסית כעסקת חבילה של הכול או לא כלום . זו זהות ששפת ביטויה אינה יהודית אורתודוקסית . עם זאת , אין היא מוותרת על זהותה היהודית . יהדות זו מבקשת לחרוג מתחום הצללים והאלם ולערער על סילוקה . באמצעות הכתיבה נחשפת אופציה אחרת , לבד מן האופציה היהודית הממסדית - הלכתית המוכרת . כתיבתה מעניקה לגיטימציה גם לביטוי חלקי של הזהות היהודית , ומערערת על הקביעה הממסדית הטוטלית בדבר זהות יהודית שיש רק אופן הלכתי כדי לבטאה . בכתיבתה מאששת גינצבורג את העובדה שגם ילדיה של אם שאינה יהודייה , או שלא התגיירה כהלכה , יכולים לחוש עצמם כיהודים , ומוכיחה שגם אב יהודי יכול להיות משמעותי ומשפיע על זהות ילדיו לא פחות מאם יהודייה . את הכלל ההלכתי ש " יהודי הוא מי שאימו יהודייה " אפשר להרחיב לכלל : " יהודי הוא מי שאחד מהוריו יהודי " . או " יהודי הוא מי שחש עצמו יהודי , ומבטא את חווייתו היהודית באופן אקטיבי כלשהו , ודואג שילדיו יהיו יהודים על פי חינוכם וזיקתם ליהדות " . דיבור גלוי על חלקיות הזהות , על לבטים ו...
אל הספר