שאלת מעמדו של כהן שהרג את הנפש נדונה גם בסוגייה של נשיאת כפיים בברכת הכהנים . אם נאמר שהדיון בכשרות הכהן שהרג את הנפש לעבוד במקדש הוא דיון תיאורטי בלבד , שכן בתקופת התנאים והאמוראים לא היה מקדש ולא היתה עבודה , יש לומר שלעניין נשיאות כפיים הדבר היה רלוונטי , שהיא נהגה גם לאחר חורבן הבית . מפי ר' אלעזר בן פדת , בראשית תקופת האמוראים בארץ ישראל , אנו שומעים . 141 על כל הבעייתיות הכרוכה בדברים ראו דברי המשנה למלך , שם . . 142 בגמרא סנהדרין לה , ב ישנו דיון אם רציחה דוחה שבת , ואגב כך מובאת הברייתא הנ " ל מן המכילתא ( משפטים , מסכתא דנזיקין ד ) , בשינוי . וחשובים דברי המפרשים . רש " י אומר שם , ד " ה : רציחה תוכיח שדוחה את העבודה - " דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות , שאם היה כהן רוצח ורוצה לעבוד מביאין אותו לידון בבית דין ובלבד שלא יורידוהו מעל המזבח ממש אם כבר התחיל , דכתיב : מעם מזבחי ולא מעל מזבחי " . והתוספות , שם , ד " ה שנאמר : " ... וא " ת דמה שרציחה דוחה את העבודה לאו משום דרציחה דוחה את העבודה אלא משום דגברא לא חזי כדאמרינן ( ברכות לב , ב ) כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו , שנא ' ( ישעיה ...
אל הספר