לעתים קרובות חש הקורא היכן העלילה מתחילה והיכן היא מסתיימת . תחושה זו נשענת על עצם רציפות העלילה ועל השתלשלות האירועים זה מזה עד לסיום העלילה . בתגובתם הנזכרת של פרי ושטרנברג לטענותיהם של סימון וערפלי הם טענו שאפשר לדבר על אחדות עלילתית בשלושה הקשרים : א . ' מבנים של השתלשלות ' , כלומר התקדמות העלילה ברציפות נוחה . זו כמובן הדרך הטריוויאלית ביותר לתיחום סיפור וברוב המקרים היא אינטואיטיבית וברורה מאליה . כחלק מ ' רציפות העלילה ' ראוי אף להזכיר את ' אחדות הדמויות ' ( שמסתיים לעתים ב ' פיזור הדמויות ' - שמות יח ; במדבר כד , כה ) , ואת רציפות הזמן או המקום . ב . ' מבנים של הצטרפות ' , כלומר רציפות נושאית - תמטית . אם הסיפור ' מטפל' בנושא מסוים , הרי כל עוד הסיפור עוסק בנושא זה אפשר לראות בו חלק מהיחידה האורגנית העוסקת בנושא הנדון . הבעייתיות בהגדרה זו היא כמובן שעל הקורא להגדיר את נושא הסיפור , ואין זו מלאכה קלה . האם הסיפור על חטא דויד ובת שבע הוא ' חטאו של דויד ' ? ' החטא ועונשו ' ? ' סכנת עצמת המלוכה ' ? ' יחסי מלך ולוחמיו ' ? על פי הגדרת הנושא תבוא הצעת תיחום שונה . ואמנם , כאמור , על ...
אל הספר