ב-16 פברואר , 1963 ימים אחדים לאחר שכתב את התזכיר שצוטט לעיל , יצא איתי עמיחי לנסיעת עבודה לחוות הנח"ל בקורוגו כ-300 , ( Korhogo ) קילומטר מצפון לבואקה . בבתי הספר הייתה חופשה , ולכן הצטרפו אליו אשתו איילת , מורה בבית הספר של הקהילה הישראלית , ושלוש בנותיהם . בדרכם הביתה , לאחר יום עמוס ומלא חוויות , סטתה המכונית ממסלולה והתהפכה . איתי , איילת והבת הפעוטה רווית נהרגו במקום . גם עתה , עם חלוף השנים , אי-אפשר שלא להצטמרר למראה פניהם המחייכים של בני המשפחה בתצלומים שבפתח ספר הזיכרון בית עמיחי שראה אור . ב-1964 אישיותו המרשימה של עמיחי , כפי שהיא מתועדת בספר , היא אותה אישיות העולה מהתכתובת הרשמית השמורה בגנזך המדינה ובארכיון צה"ל : טוב מזג , נבון , שקול , חרוץ . עבודתו של עמיחי באפריקה מוצגת בספר כהמשך טבעי לשירותו בתנועת הנוער ( המחנות העולים , ( בפלמ ) "ח הוא היה קצין מבצעים בחטיבת הראל ומג"ד בחטיבת יפתח , ( בצה ) "ל בין היתר שימש ראש אג"מ ומפקד הג"א ) ובמערכת הביטחון בארץ ובחו"ל . "כזה היה האיש , " ספד לו אלכסנדר שרון , שגריר ישראל בטוגו , "מחפש האתגרים של המחר , תמיד . 89 עמיחי אל קרנ...
אל הספר