בתיאטרון התרחש אפוא תהליך כפול : פנייה ל"אפריקה" כדי להאיר את המציאות בישראל ופנייה למציאות בישראל כדי להאיר את "אפריקה . " בשל שילוב של נסיבות היסטוריות , תרבותיות וחברתיות הגיע תהליך זה למיצויו המזוקק ביותר בסוף שנות השישים , במחזה של לפיד . אבל גם לאחר מכן אפשר למצוא בתיאטרון הישראלי מופעים דומים , המתפתחים בכמה מגמות במקביל . פרקטיקת הבלאקפייס אמנם לא נעלמה מהבמה העברית , אך היוצרים והמבקרים הכירו בהדרגה בבעייתיות שבה . ב-1982 עלתה בתיאטרון החאן ההצגה סיזווה באנזי מת מאת אתול פוגארד . ההצגה עוסקת ביחסים המתרקמים בין שני גברים שחורים בפורט אליזבת שבדרום אפריקה - בעל חנות צילום ופועל עני שמחליט לאמץ את זהותו של מת שאת גופתו מצא . צבי יגנדורף , שסיקר את ההפקה 'ג"ברוזלם פוסט , " התייחס לאיפור הכבד שכיסה את פניהם של השחקנים שבתאי קונורטי ואבינעם מור חיים : "עבור שחקן לבן , והדבר נכון כפליים עבור שחקן דובר עברית , החיקוי של אדם שחור מציב אתגר אמנותי כביר , " קבע . יגנדורף תהה כיצד היה צופה שחור מגיב להצגה " ) אולי היה חש אי-נחת למראה החיקוי הבלתי נמנע , האיפור השחור , האינטונציה והמחוות ...
אל הספר