הפרשנות הרדיקלית של לאוב ושל לאנגר , שהחשיבו את העדות כמופע רב-קולי שבו מועלים באוב דמויות וזיכרונות שלא היו יכולים להתגלות בדרך אחרת , סימנה מגמה חדשה במחשבה על חיי הנפש של קורבנות השואה ועל נגזרותיהם האתיות . מה שהשתמע ממנה היה הקריאה לערוך חילופי משמרות בין הניצול - במעמדו כקטגוריה אנליטית , כמושא להתבוננות אמפירית וכאופן קיום נחשק - לבין העד . העניין בניצולים בתור שכאלה היה המכנה המשותף למחקר הפסיכיאטרי על הפתולוגיות הנפשיות של קורבנות השואה ולמחשבה האתית שהיללה את כוח ההישרדות שלהם בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת . התיאוריות של ויליאם נידרלנד על " סינדרום הניצולים " , של רוברט ג ' יי ליפטון ואחרים על " אשמת הניצול " , ושל טרנס דה פרה על דמות המופת של " הניצול" בספרו שזכה לכותרת זו , ייחסו לניצולות השלכות מוסריות שונות בתכלית , אך כולן יצאו מנקודת הנחה שהניצולות היא הקטגוריה הרלוונטית שבאמצעותה אפשר לפענח הן את ההשלכות הנפשיות של השואה והן את המורשת האתית שהניחה אחריה . עדויותיהם של הקורבנות התפרשו במסגרת זו כחומר גלם לניתוח חוויית הניצולות , או ככלי עזר להינצלות וכאישוש שלה . ...
אל הספר