הסובייקטיביות העדית ושיקומה התרפויטי

המונחים הקהילתיים שבהם התנסח מודל העדות שפותח בפרויקט בניו הייבן היו רחוקים מרחק רב מהתפיסה התרפויטית של העדות שנעשתה מזוהה עמו בעקבות עבודתו התיאורטית של לאוב . בשני המאמרים הנודעים שפרסם לימים בספר עדות , שאותו כתב עם שושנה פלמן בעקבות סמינר משותף שהעבירו בייל , הסתייע לאוב בתיאורי מקרה שנלקחו מארכיון העדויות כדי לשטוח הסבר של המנגנון הנפשי הפועל בעדות . במהלך פרשני שהיה נטוע בעולם המושגים הפסיכואנליטי יצר לאוב קשר בלתי ניתן להתרה בין האירוע הקטסטרופלי לבין מעשה העדות על אודותיו , וזאת תוך דימוים כצמד של ניגודים . את האירוע הטראומטי , ש " טרם הגיע לכלל קיום " , הוא פירש במונחי העדות כאירוע שלא ניתן להיות לו לעד , ואילו את העדות הוא פירש במונחיו של האירוע הטראומטי כהתרחשות מטלטלת שבמהלכה שברי זיכרונות שעינו את הניצול הובאו לכלל מודעות . הטיעונים שטווה לאוב הציגו את העדות כאירוע שנמדד בטרנספורמציה האישית שהוא מחולל ולא במידע ההיסטורי הנחשף בו , או להבדיל , בדינמיקות הקהילתיות שהוא מוליד . לדידו , לעדות הניצולים היה אפקט מרפא בזכות היותה " תהליך שבו המספר ( הניצול ) תובע מחדש את עמדתו כ...  אל הספר
מכון ון ליר בירושלים

הקיבוץ המאוחד