מהקטסטרופה לשטחי ההפקר הגלובליים

השחזור המפורט של תיאוריית העדות הפוסט - סטרוקטורליסטית שהצגתי עד כה ממחיש כי למרות ההבדלים הניכרים ביניהן , גרסאותיה השונות נוטות כולן לדמיין את העדות כמעשה היוצא לפועל לנגד עיניהם של עדים אחרים , עבורם ולעתים באמצעותם , אך אינו מתרחש במרחב הציבורי על מאפייניו הפוליטיים המיוחדים . כך , לצד ההתעלמות ממיני השיח המטה - עדותיים המתווים את העדות כפי - שהיא - למעשה מיטשטש בשלושת החיבורים שנסקרו גם מה שיכול להיחשב לתנאי האפשרות של מיני השיח הללו : קיומו של מרחב פוליטי הטרוגני שבו העדות הולכת ונתפסת כמעשה מובחן בעל קווי מתאר ברורים , תוך שהיא מתבצעת , מופצת , מתפרשת , מאומצת , מנוכסת ומנוצלת באין - ספור דרכים ולמטרות מגוונות . בתת פרק זה אני מבקשת לחדד את הביקורת על ההמשגה המוגבלת של הפוליטיות של העדות בתיאוריה המשפיעה כל כך שלה . אבקש להראות שבכך שליוטאר , אגמבן ופלמן ולאוב מנסחים את אתגרי העדות ביחס לסיטואציה היסטורית פרטיקולרית המקבלת תוקף של מודל כללי , הם מחמיצים את השינויים שחלו בדמותה של האלימות הפוליטית וביחסים בינה לבין העדות בעידן שבו הגלובליזציה של האלימות והכפיפות של הדיווחים על או...  אל הספר