אחרי האיסור על כוהנים בעלי מום לגשת ולהקריב קורבנות ( ויקרא כא , טז - כג ) ואחרי האיסור על טמאים ( כוהנים ושאינם כוהנים ) לאכול מן הקודשים ( שם כב , א - טז ) , נפנה המקרא למומים הפוסלים בהמות לקורבן . רשימת המומים הפוסלים בקורבנות ( פסוקים כב - כד ) תואמת את רשימת המומים בכוהנים ( שם כא , יח - כ ) . ] כב , יח [ שלושה נמענים יש לנאומו של משה : אהרן , בניו והנמען החדש — ישראל . משמעות הדבר ברורה , על הכוהנים ועל ההדיוטות גם יחד מוטלת אחריות לבקר את הקורבנות , לגלות בהם מומים , ואחריות זו מוטלת על מביא הקורבן בעת בחירת הקורבן ועל הכוהן משהובא הקורבן למקדש . אותו שילוש נמענים בא גם בפרק יז ( ב - ג ) , ויש בכך כדי להדגיש כי על המקריב ההדיוט ועל הכוהן המקריב כאחד מוטלת האחריות לקיים את עיקר האמונה של ספר הקדושה : יש להקריב על המזבח כל בשר שמוגש לשולחן , כדי שדם הקורבן יכפר על נפשו של המקריב מאשמת רצח ( שם יז , יא ) . ] כב , יט [ " תמים " — מדוע ספר הקדושה נוקב בשמות המומים והמקור הכוהני אינו עושה זאת ? אין ספק שהיו למקור הכוהני אמות מידה למיון המומים ( גם אם שונות ) , שכן הסייג " תמים " נאמר...
אל הספר