העלאה באוב היתה נפוצה בישראל כמו בכל המזרח הקדום . היא נקשרה לפולחן האבות , ולכן ספר הקדושה מגנה אותה . לבעל האוב היתה היכולת להעלות באוב את המתים נגד רצונם ( שמואל א כח , טו ) . עוד מניע אפשרי להתנגדות הרשמית להתייעצות ברוחות רפאים היתה ההנחה שרוחות אלה יכולות לראות את העתיד , ומכאן שפעילותם של מגידי העתידות היתה סוג של ניחוש . כפי שטענתי , ניחוש , בניגוד לכישוף , היה נוהג לגיטימי , מכיוון שהוא לא ניסה לשנות את ההחלטות האלוהיות ( כפי שכישוף עושה ) , אלא רק לקרוא אותן לפני הכרזתן , כלומר לחזות את העתיד . לפיכך העמידו מגידי העתידות האלה תחרות לנביאים , שטענו שהם המודיעים הרשמיים של רצון האל , ולכוהנים , שבתורם הגבילו את הניחוש לפעולת האורים והתומים . גם ייתכן שהיה גורם כלכלי להתנגדות הרשמית החוזרת ונשנית כלפי מנחשים תחרותיים אלה ( ויקרא יט , לא ; כ , ו , כז ; דברים יח , י - יב ; השוו אוליאן , עמ ' . ( 85 בספר הקדושה ה " טומאה " היא מטפורית , ואין כאן דרישה לטקסי טהרה . כך גם אין אפשרות למחוק את העונש — העם המטמא את הארץ , דינו גירוש ממנה ( ויקרא יח , כה ) , והפרט המטמא דינו כרת ( שם , כ...
אל הספר