יום הטיהור השנתי של המקדש , עשרה בתשרי , לא היה קשור בתחילה בצום כללי . יום זה היה ככל הנראה שיאן של חגיגות ראש השנה , ומכאן שהיה צריך להיות חגיגי ומלא שמחה . שמחה מקורית זו טושטשה בכתוב המפרט את מנהגי היום ( ויקרא טז , כט - לד ; כג , כו - לב ; במדבר כט , ז - יא ) , ועם זאת אפשר ללמוד מדברי המקרא עצמו על כוונתו המקורית של החג , מעצם ההכרזה על שנת היובל ביום זה ( ויקרא כה , ט ) . תרועת השופר בכל חמישים שנה בישרה שהאדמה תשוב לבעליה ( שם , י - לד ) , ועבדים עבריים , ישראלים שנמכרו לעבדות בגלל חובות כספיים , ישוחררו וישובו להיות בני חורין ( שם , לה - מט ) . אין ספק שהיום שבישר את " שנת הדרור " ( שם , י ; יחזקאל מו , יז ) היה יום של שמחה בלא מצרים ולא שיקף את אופיו החמור של יום הכיפורים המאוחר יותר . עדות חותכת לאופיו המקורי של יום זה שרדה במשנה : " אמר רבן שמעון בן גמליאל , לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים , שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים , כדי שלא לבייש את מי שאין לו ... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים . ומה היו אומרות : בחור , שא נא עיניך וראה , מה אתה ...
אל הספר