סילוקו של אפר המזבח מתבצע בשני שלבים : ראשית הוא מורחק אל צד המזבח ( כך מסורת חכמים ) , ואחר כך אל מחוץ למחנה . ההרחקה הדו שלבית אינה נובעת משיקולים פולחניים , אלא משיקולים מעשיים יותר . כל הפעולות הכרוכות במזבח הן טקסים מעצם עשייתן והן מחייבות את הכוהנים ללבוש את בגדי הקודש שלהם , ואילו כל הפעולות המתרחשות מחוץ למקדש הן חול ואסור אפוא ללבוש בהן את בגדי הקודש . לכן הצורך של הכוהן להחליף את בגדיו הוא שהביא לידי חלוקתה של הרחקת האפר לשתי פעולות : סילוקו מהמזבח והוצאתו אל מחוץ למחנה . בקרב שכניו של עם ישראל ( לדוגמה , בחת ובמסופוטמיה ) נחשבו חומרים סופחי טומאה ומחטאים למסוכנים באורח קטלני כשהם לעצמם ולמחייבים " הוצאה אל המישור , המקום הטהור " ( ריינר , שורפו , , ( 7 . 63 אך בכך מסתיים הדמיון לנוהג בישראל . בישראל רק דם קורבן החטאת פועל כחומר חיטוי פולחני , ואפילו במקרה של קורבן זה , בדרך כלל הכוהן אכל את הבשר ( ויקרא ו , יט , כב ) . רק קורבנות חטאת המובאים לצורך טומאות חמורות נשרפו " במקום טהור " מחוץ למחנה ( שם ד , יב ; וראו פרק ד , נושא ב , לעיל עמ ' . ( 40 - 35 כל שאר הקורבנות הנידונים...
אל הספר