בפסוקים כ - כו יש משום פרדוקס המנוגד לעיקרון הכוהני שקורבן אינו מכפר למי שחטא במזיד , והחוטא יורחק מהמקדש : " והנפש ֶ אש ֶ ר תעש ֶ ה ביד רָ מה ... את ה ' הוא מגדף ... כי דבר ה ' בזה ואת מצו ָ תו הפר " ( במדבר טו , לא - לב ) . ואמנם , עד כה היתה ההנחה הנתונה בבסיס המקרים של קורבן אשם שהעברות נעשו בשוגג . הפסוקים שלפנינו מעמידים אותנו לפני אדם שבכוונה תחילה רימה את האל ואת חבריו , ובכל זאת ייסלח לו אם יביא קורבן אשם . כדי ליישב פרדוקס זה עלינו לזהות את שתי הנחות היסוד שבבסיסו של החוק . ההנחה הראשונה היא שקורבן האשם , שכמו שראינו בפסוקים יד - יט נועד לכפר על מעילה ( בפועל או חשש למעילה ) ברכושו של האל , מוטל עכשיו ( פסוקים כ - כו ) על מעל בשמו של האל . אי אפשר להתעלם מהשלכותיהם של פסוקים אלה , מהמקום החשוב שיש בהם לפיצוי או להשבה . על פי פסוקים אלה רק לאחר שהעבריין התפייס עם הנפגע הוא יכול לפנות לאלוהים , כמו שנאמר במפורש " ושלם אתו ב ֹ רש(ו ... ביום אשמתו . ואת אשמו יביא לה "' ( כד - כה ) . לפירוש זה יש סימוכין במנהג מימי בית שני , כמו שהדבר משתקף הן בהלכה התנאית והן בברית החדשה . לדוגמה...
אל הספר