חוקי קורבן העולה מעניקים מידה רבה של שליטה לאדם מישראל המקריב קורבן . המקריב הוא המבצע את כל הטקסים המקדימים הקשורים בבעל החיים : סמיכת ידיים , שחיטה , פשיטת העור , ניתוח הקורבן ורחיצתו . הכוהן הממשיך בפעולה ליד המזבח , ממשיך את הטקס בדממה . הכלל הנוהג בכל טקסי הקורבנות הוא שהמזבח הוא תחומו של הכוהן , ואילו כל הטקסים האחרים הם בסמכותו של המקריב . מכאן שהמקריב נמצא במגע ישיר עם האל . ואולם משהובא הקורבן לאזור המזבח , החל הכוהן בפעולתו — המקריבים ממנים את הכוהן להיות נציגם ליד המזבח . לשון אחרת : בזכות מעמדו הקדוש הכוהן פועל כמתווך ( שותק ) בין המקריב ובין האלוהים . הכוהן אינו רק טכנאי , ולמעשה הוא מקבילו הפולחני של הנביא . הכוהן והנביא מייצגים את בני ישראל לפני האלוהים ; שניהם מתערבים לזכות בני ישראל — האחד בפולחן והשני בתפילה ( אם כי גם לשתיקה מקום בעבודתו של הנביא , והתפילה אינה נעדרת מפעולותיו של הכוהן ) . לכהונה בישראל ( כפי שהיא מיוצגת במקורות הכוהניים ) יש היבט אליטיסטי אחד שאין להתכחש לו , והוא שהכהונה עוברת בירושה . גם המקורות הלא – כוהניים מציינים שבכל מקום בישראל יהיה נצר לשוש...
אל הספר