על פי מישל פוקו , המבעים המרכיבים את שדות השיח תלויים ביחסי הכוחות בחברה . ההגמוניה בעלת ההשפעה הפוליטית יכולה להפיץ אידיאולוגיות , טקסטים ויצירות אמנות ויכולה גם להדירם . לפי הבחנה זו , הנכחתו של הטקסט הספרותי בשיח התרבותי והחברתי היא פונקציה של עוצמה פוליטית . כשמבקשים ליישם את גישתו של פוקו על דיון בשיח הרוסי בשנות השישים של המאה התשע עשרה , מתברר כי מכל השותפים לשיח הספרותי והתרבותי המשטר הצארי היה בעל העוצמה הפוליטית הרבה ביותר . אבל גם כוחו של המשטר לא הצליח להשתיק לחלוטין גורמים בעלי מבע חלופי , ובראשם התנועה הדמוקרטית . אמנם מנגנוני הכפייה העניקו למשטר אמצעים יוצאים מן הכלל לפיקוח על המרחב הציבורי , אך מתנגדיו מצאו דרכים לקדם את המבע שלהם , ולו באופן סמוי . התפוצה האדירה של מה לעשות ? של צ ' רנישבסקי בקרב האינטליגנציה הרדיקלית מוכיחה זאת חד משמעית . זאת ועוד : עצם קיומם של יחסים אינטרטקסטואליים בין שלוש היצירות שנדונו במחקר זה מערערים את מעמדו של הכוח כגורם המכריע בשיח הספרותי . למשל , לאחר שטורגנייב הכניס את השקפת העולם הניהיליסטית לשיח הציבורי ניסה דוסטויבסקי להרוס אותה בהחט...
אל הספר