ההבדל הגדול האחרון בין הלחימה השבטית ללחימה המדינתית , אחרי ההבחנה בין הלחימה הטוטלית ללחימה המוגבלת , קשור למידה השונה של קלות או קושי לסיים מלחמה ולשמור על שלום . כפי שמדגימה מלחמת הדאנים בפרק , 3 המלחמות של החברות קטנות המידה כרוכות פעמים רבות במחזורים של הריגות נקם . מוות שנגרם לצד א ' מחייב את צד א ' לנקום על ידי הריגת אדם בצד ב ' , ואנשי צד ב ' מחויבים עכשיו לנקום בצד א ' את מותו . המחזורים האלה מסתיימים רק כאשר צד אחד מושמד או מגורש , או כאשר שני הצדדים מותשים , שניהם ספגו הרוגים רבים , ושום צד אינו צופה אפשרות שיוכל להשמיד או לגרש את הצד האחר . אמנם שיקולים דומים כוחם יפה גם ללחימה המדינתית , אבל המדינות והצ ' יפדומים הגדולים יוצאים למלחמה כשיעדיהם מוגבלים הרבה יותר מאלה של החבורות והשבטים : לכל היותר , לכבוש את כל הטריטוריה של האויב . אבל לשבט קשה הרבה יותר מאשר למדינה ( ולצ ' יפדום ריכוזי גדול ) להחליט לשים קץ ללחימה ולשאת ולתת עם האויב על הפסקת אש — מפני שההחלטות ומנהלי המשא ומתן במדינה הם ריכוזיים , ואילו בשבט אין הנהגה ריכוזית , ולכל אדם יש זכות דיבור . לשבט קשה עוד יותר מ...
אל הספר