ראינו אפוא שגם לדעת פרויד קיים זיכרון קבוצתי ואף של אירוע מודחק . רצח האב הקדמון , לדעתו , אינו מרפה מן האנושות מאז ימי האדם הקדמון . אולם כיצד משתמר זיכרון זה ? השאלה נותרת עמומה מעט ב"טוטם וטאבו , " החיבור המוקדם מהשנים , 1912-1913 אולם בחיבורו המאוחר יותר , משה האיש והדת המונותיאיסטית , מופיע לכך הסבר מפתיע . פרויד פונה לדיון שכבר עסקנו בו בנוירוזה טראומטית : יש ואדם עוזב לכאורה ללא פגע את המקום שבו חווה תאונה נוראה , למשל התנגשות רכבות . אולם במרוצת השבועות הבאים הוא מפתח שורה של תסמינים [ סימפטומים ] נפשיים ומוטוריים קשים שלא ניתן לייחסם אלא להלם , לאותו זעזוע או לאותו משהו אחר שפעל והשפיע אז . יש לו עכשיו "נוירוזה טראומטית . " בסוף חייו שב אפוא פרויד ארבעה עשורים אחורה , אל הדיון המוקדם בטראומה של אדם יחיד בעקבות תאונת רכבת כדי להסביר תופעה קולקטיבית – זיכרון והדחקה קבוצתיים ! הוא חוזר ומסביר את מאפייני הטראומה אצל הפרט . הוא מדגיש את הזמן שעובר בין הטראומה בילדות לבין הופעת המחלה בגיל מבוגר יותר , לאחר שהאירוע מן הילדות נשכח . כמו כן הוא מזכיר כאן שהטראומה שהודחקה חוזרת לא בצורת...
אל הספר