אפשר למצוא פרסומים רבים בנושא נוירוזה טראומטית מהשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה , כולל חיבורו של פרויד , אולם העניין בתחום דעך כאמור זמן קצר לאחר מכן . הוא שב להעסיק חוקרים בתקופת מלחמת העולם השנייה כשחיילים רבים החלו לסבול מ"תשישות קרב" או מ"עייפות קרב" . ( combat fatigue , combat exhaustion ) במהלך המלחמה הוכשרו במהירות רופאים רבים לעסוק בגרסה פשוטה של פסיכואנליזה , אשר הפכה לגישה הדומיננטית בארצות הברית במשך עשורים רבים . ההצלחה , כמו בעבר , הייתה חלקית , ורוב המחלימים , גם אם המשיכו לשרת , לא יכלו לשוב לחזית . מעניין לציין שבתקופת מלחמה העולם השנייה הקולנוע כבר שימש מרכיב בעיסוקם של אנשי מקצוע רפואיים וצבאיים וכן בעולמם של מטופלים . רבים מהם דימו את הזיכרון האישי למעין סרט . כמו בסרט , גם בזיכרון , לפי תפיסתם , אפשר במאמץ מסוים לחזור אחורה ו"להקרין" חלקים מתוכו . הדימוי מדגיש את התפיסה שהזיכרון הוא מעין חפץ קבוע בתוך האדם ושאפשר לחזור אחורה ולהקרין אותו שוב בדיוק רב . כאמור , רופאים רבים זכו בתקופה זו להכשרה פסיכיאטרית מסוימת , וכך הדימוי של הזיכרון האנושי כמעין סרט זכה להצלחה רבה ...
אל הספר