בדומה לזיכרון הלאומי , גם הזיכרון הפרטי בנוי מנרטיבים וממיתוסים , המספקים הסברים לראשיתן של תופעות ואידיאות . חוקר המיתוסים מירצ'ה אליאדה גורס כי המיתוס הוא מציאות תרבותית מורכבת , המתייחסת לאירוע ראשוני שהתרחש בזמן האגדי של ראשיתהכול , ואפשר לפרשו מנקודות מבט שונות ומשלימות . המיתוס נועד לספק לאדם בחברה הארכאית הסברים למצבו בהווה , בדומה לאופן שבו שהאדם המודרני רואה את עצמו כמי שעוצב על ידי ההיסטוריה . ( 14-15 , 1963 Eliade ) במונחיו של אנדרסון , בעידן הלאומיות , המיתוס הוא האופן שבו בן הקהילה המדומיינת מגייס את הסיפור הפרטי , ולעתים הטריוויאלי ביותר , לצורך בניית מיתוס חדש שישמש את הקהילה כולה . אלא שבניגוד למיתוסים שאומה מטפחת באמצעות המנגנונים האידיאולוגיים שנועדו לאכוף את הזהות הלאומית , הפרט הפוסט–קולוניאלי ( ובמידה רבה גם זה הפוסט–לאומי ) מגלה את שורשיו בנרטיבים אישיים שמקורם לרוב , במסורת הסיפור שבעל–פה . מסורת זו היא חלק בלתי נפרד מתהליך היווצרות המיתוסים . בשונה מן ההיסטוריה שבכתב – הנכתבת בידי מוסדות לאומיים לשם תיעוד אובייקטיבי כביכול – מסורת זו מועברת בידי קבוצות השוליים ב...
אל הספר