מעט הסרטים שביימו נשים , החל מסוף שנות השבעים , שיחזרו אף הם את המבט הגברי , בסרטים כגון מעגלים של שישבת ( עידית שחורי , ( 1982 אלף נשיקות קטנות ( מירה רקנטי , ( 1982 וגם סרטיה הראשונים של מיכל בת–אדם ( שנעשו בהשראת הקולנוע הנשי שנוצר בצרפת באותן שנים , דוגמת סרטיה של אנייס ורדה , ( רגעים , ( 1979 ) על חבל דק ( 1981 ) ובן לוקח בת . ( 1982 ) לכאורה הכילו סרטים אלה פריצת דרך בקולנוע הישראלי , משום שלראשונה נעמדו הנשים מאחורי המצלמה במטרה לספר את סיפורן , שלהן או של נשים אחרות , אך השחרור היה רק למראית עין . בפועל , דמות האישה , שהייתה מושא להחפצה בסרטיהם של במאים גברים , נותרה כזו גם בסרטי הבמאיות . אורלי לובין ממחישה טענה זו בניתוח של סצנת השיא בסרטה של מיכל בת–אדם רגעים , המתמקד במימוש הפוטנציאל הארוטי בין שתי נשים , ואולם , מציינת לובין , שיא זה הושג רק לאחר כניסתו של גבר לתמונה , כניסה שהמירה חיבור דרמתי המכונן מיניות נשית ואהבה בין–נשית לקלישאה בז'אנר הפורנוגרפי ( לובין . ( 223 , 1998 תהליך ההחפצה שעבר גוף האישה בסרטי שנות השמונים לא רק ניטרל את האישה מאנושיותה ומקולה , אלא גם אפשר ...
אל הספר