לכאורה מצטייר תהליך הפיכת הארץ למרחב של אחרים כגזירת מוות ללאום ולפרטיו . הסרטים שנידונו בפרק הקודם הציגו כולם נרטיבים פסימיים שבהם המוות ו / או הפנטזיה הם המוצא היחיד ממצב של סטגנציה ממושכת . אלא שהחלוקה בין אני לאחר אינה בהכרח חלוקה דיכוטומית , וכפי שמציין חוקר הפוסט–קולוניאליזם הומי באבא , המענה לקונפליקט הבלתי פתור הזה מצוי במרחב השלישי . המרחב השלישי מתנהל מטבעו בהווה . הוא מתעצב מתוך סתירות שבמצב הקיים ומבקש למצוא פתרון , ולו רגעי , לשתי מערכות שאינן יכולות להתיישב זו עם זו . למרות אופיו הפסימי של הקולנוע בשנות התשעים , אחדים מהסרטים המרכזיים בעשור זה מרמזים על פתרונות אפשריים לעתיד . מדובר בפתרונות אינדיבידואליים שאינם חוברים בהכרח אל המדינה אך מאפשרים לפרט לחוות את עצמו בתוך זמן , גם אם פנטסטי . סרטים אלה חושפים את המאבקים שמנהלים יחידים למען קבלת זהותם , מאבקים שאינם מובנים מאליהם בשל היותם כרוכים בהיפרדות מרבדים של משמעות וזהות נרכשות . על כן הכניסה למרחב השלישי כרוכה בוויתורים על מה שנתפס פעם כיקר ערך .
אל הספר