כפי שמוכיח סרטו של גיתאי דברים , האני הישראלי ההופך לאחר , גולה בארצו , קשור לאב , וליתר דיוק לשם–האב . יכולתו של האב הביולוגי להנחיל מורשת ומשמעות לקיום היא העומדת ביסוד עיצובו של ה"אני . " ואולם קולנוע הגבול רצוף כולו דמויות של אבות גוססים או מתים , אבות חלשים , מוחלשים או נעלמים . שם–האב שיכול היה להעניק סיבה לקיום , נעדר מהעלילה וכתוצאה מכך הופכים גיבורי קולנוע הגבול נגד רצונם לנוודים ולפורעי חוק במקרה הטוב , או לחילופין למי שנתקפו שיתוק אל מול מאורעות ההווה הדיסטופי של מדינת ישראל בשנות התשעים , הרוויה בפיגועים רצחניים ובאלימות שפשתה בקרבה , שאת שיאם הסמלי אפשר לזהות ברצח ראש הממשלה יצחק רבין . מות האב או היעלמותו מחוללים את האמנזיה של הגיבורים . אך בניגוד לאמנזיות ההכרחיות לבנייתן של אומות ( אנדרסון , ( 240 , 1999 אמנזיה זו היא פרטית מאוד ואינה חלה על ההיסטוריה הלאומית אלא על היכולת למשמע את הטריטוריה האישית המצומצמת . במקרה של שמיכה חשמלית ושמה משה המרחב האלים והמתעתע של תל אביב אינו כפוף לשום סממנים הגמוניים ונראה כמתקיים בזכות עצמו . שמיכה חשמלית ושמה משה הוא הסרט השני בטרילוג...
אל הספר