בראשית שנות התשעים ייצוג הרוסים על המסך הישראלי היה דל עדיין , כמתוך חשש לחזור על השיפוט המפלה של העבר , כפי שקרה עם עדות המזרח . אך בניגוד לשנות השישים , שבמהלכן עיצבו במאים אשכנזים ( למעט ג'ורג' עובדיה ) את הסטריאוטיפ של יוצאי עדות המזרח , בקולנוע הישראלי בשנות התשעים עברו מספר במאים , ילידי ברית המועצות מגל העלייה הקודם , את תהליך הסוציאליזציה הישראלית , והיו מוכנים להפוך את סרטיהם לנושאי דברם של אותם מהגרים . אחד מהם הוא כאמור יוסף פיצ'חדזה שסרטו הראשון , בעל האופי האישי , לנגד עיניים מערביות , אינו מזדהה לחלוטין עם מאבק העולים לשמירת זהותם הפרטיקולרית . גיבורו מעוצב באמצעות נרטיב הסרט לכאורה כישראלי הנאבק ברוחות הרפאים של עברו – מקור אחרותו – ובסופו של דבר נכנע להן , כשהוא מקבל על עצמו את מה שרז–קרקוצקין ( 1994 , 1993 ) מכנה בשם " גלות בתוך ריבונות , " ומשלים עם אופייה ההיברידי של זהותו . קול רוסי המגיע מעולה ותיק אחר הוא סרטו של אריק קפלון החברים של יאנה , ( 1999 ) המבטא אופציה אחרת לייצוג עצמי , אופציה שבה בחר ללכת שנים ספורות אחר כך במאי ישראלי ממוצא גיאורגי , דובר קוסשווילי . ...
אל הספר