במצב שבו הכול חשים כי הפכו לגולים בארצם , פונים רבים מגיבורי קולנוע הגבול אל דפוס הנוסטלגיה , כאילו על מנת לטעון באמצעותה כי פעם , כאשר הערכים הלאומיים היו יציבים יותר , יכול היה אדם להלך בבטחה במרחב הגדול ולהרגיש בו כבביתו . ואולם לא זו בלבד שהזמנים האלה שייכים לעבר , גיבורי קולנוע הגבול מפוכחים בכל הנוגע לתקפותם של אותם ערכים לאחר שנכשלו בניסיון ליישמם בחייהם . כך , ברוח הפוסט–מודרניזם , חושף קולנוע הגבול כי גם נוסטלגיה זו שקרית במהותה . אין כאן געגוע לזמן שהיה אלא לזמן שיכול היה להיות אילו רק התממשו הדברים באופן שונה , שעליו אין הם יודעים להצביע . זוהי גישה פוסט–מודרנית למושג הנוסטלגיה . מתוך הנחה כי הנוסטלגיה הייתה למודוס המועדף על ממסד ראקציונרי הרותם דימויי עבר אידיאלי , לכאורה , לתבניות חדשות של סמכות ודיכוי פוליטיים ( כפי שאירע בתקופת הנאציזם או , להבדיל , בימי נשיאותו של רייגן בארצות הברית , אז הואדר דימוי המשפחה הגרעינית של שנות החמישים . ( הפוסט–מודרניזם חושף את הממד הפטישיסטי של הנוסטלגיה . הוא מתמקד בחפצי עבר ולא במהותם הפוליטית ובכך יוצר את דפוס ההיסטוריציזם שפירושו התמקד...
אל הספר