פנטזיה אפוקליפטית על המקום הישראלי: החיים על פי אגפא (אסי דיין 1992)

בעקבות ההתפרקות של שרשרת הסימון האורבני , כותב דה סרטו , " רק מערת הבית מצטיירת כמעוררת אמון" , ( 159 , 1993 de Certeau ) אם כי לא אצל גיבורי קולנוע הגבול המתאפיינים בהיעדר תחושת בית , ולכן בעבורם מערת הבית המרכזית כל כך אצל דה סרטו לא מעוררת את אמונם . הקולנוע של שנות התשעים מציע תחליפי בית , מרחבים אינטימיים הנושאים אופי הטרוטופי . כזה הוא מרחב הפאב החוזר ומופיע בשנות התשעים כמרחב מועדף לנרטיבים דיסטופיים . הופעותיו הראשונות של מרחב זה נרשמו כבר בשנות השישים בסרטי " הרגישות החדשה , " שבהם הוצגה התרבות הדקדנטית של הצבר המדורדר , וחשפה את הסדקים במרחב העברי המתחדש . בדומה לייצוגו בסרטים מערביים בני אותה תקופה ( כמו למשל יצרים של מיכלאנג'לו אנטוניוני , [( 1966 ] נראה אותו מרחב הומה אדם כפורץ גבולות לצורך יצירת קשרים ניהיליסטיים . חבורות צעירים המוצאות מפלט מן המציאות הפוליטית הקשה של ישראל בשתייה לשוכרה הופיעו , למשל , כבר בסרטו של אורי זוהר כל ממזר מלך . ( 1968 ) הימצאותם של הצעירים במרחב שהציונות מגנה , סימלה את אוטופיית הבריחה שלהם : הם המתינו שהישועה תגיע ממקום אחר , לא ישראלי , תחל...  אל הספר
האוניברסיטה הפתוחה