על אופיו הפוליטי של הקולנוע הישראלי

בטרם אציג את המסד התיאורטי של הספר , מן הראוי לומר מילים אחדות על הקשר בין קולנוע להיסטוריה . קשר זה , שנידון בכתביהם של מיטב החוקרים ( דוגמת ; 1997 Rosenstone זנד ( 2002 מצביע על כך שייצוג המציאות בקולנוע הוא בראש ובראשונה תלוי מבטו של היוצר , אך הוא גם תלוי מבטו של הצופה האמור לפענח את הטקסט הקולנועי . מסורת הייצוג הקולנועי מלמדת רבות על זיקות הגומלין בין המציאות לייצוגה . לקולנוע הישראלי , בדומה לקולנוע בכלל , מסורת פוליטית ארוכה המזוהה בדרך כלל עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית . למעט סרטי תעמולה שנוצרו בברית המועצות לאחר המהפכה הקומוניסטית , בגרמניה הנאצית עם עליית הנאציזם ובקולנוע האסקפיסטי האמריקני בימי תור הזהב של הוליווד , ( 1930-1945 ) חתר הקולנוע בדרך כלל לחשיפת אמת סמויה מן העין או , למצער , לחשיפת עמדה שגורה פחות במרחב הציבורי . כך , למשל , חשף הבמאי הצרפתי אבל גאנס ( Abel Gance ) בסרטו המונומנטלי אני מאשים , ( 1919 accuse’J ) את המחיר הנורא ששילמו חיילי צרפת במלחמת העולם הראשונה , ובעקיפין הפנה אצבע מאשימה אל מנהיגי המדינה שאפשרו את הטבח . כך היה גם בסרטו העתידני הקלאסי של פ...  אל הספר