הכתיבה המחקרית על הקולנוע הישראלי התחילה בשלהי שנות השמונים , עם פרסום ספרה של אלה שוחט , הקולנוע הישראלי : היסטוריה ואידיאולוגיה . אחריו הופיעו ספרם של נתן ויעקב גרוס , הסרט העברי : פרקים בתולדות הראינוע והקולנוע בישראל , ( 1991 ) ספרה של נורית גרץ סיפור מהסרטים : הסיפורת הישראלית ועיבודיה לקולנוע ( 1993 ) וספרו של מאיר שניצר הקולנוע הישראלי : כל העובדות , כל העלילות , כל הבמאים וגם ביקורות . ( 1994 ) גרוס ושניצר נקטו גישה תיאורית , כרונולוגית , ואילו שוחט וגרץ בחרו בגישה שונה : לעמת את האידיאולוגיה הישראלית עם העשייה הקולנועית . שתיהן בחרו להצביע על המלחמות שהתחוללו בארץ כעל נקודות מפנה בנרטיב–העל של הקולנוע הישראלי . ואכן , מדעי התרבות , והקולנוע בעקבותיהם , מתייחסים למלחמות ישראל כאל נקודות מפנה בהגדרת הישראליות את עצמה . אם בעבר ההתייחסות היתה לזהות קולקטיבית , עתה מתערערת הסולידריות החברתית , וכתוצאה מכך גם חוויית המלחמה כמכוננת זהות עוברת תהליך של חשיבה מחדש . כפי שאומר מיכאל פייגה : שכן אי–אפשר לחלץ את חוויית המלחמה , האחידה לכאורה , מפרספקטיבות חברתיות שהיא מעוגנת בהן . דווקא ...
אל הספר