כזכור , תפקודו האנפורי של כינוי הגוף מוגבל , כלומר לא בכל משפט כינוי גוף יכול להיות שווה הוראה לשם מורה . ראינו כבר שאת ההבדל בדקדוקיות בין ( 59 ) ל ( 60 ) לא ניתן להסביר באמצעות היחס של קדימה , שכן אמנם המבנים של שני המשפטים שונים מהותית , אך יחס הקדימה בין כינוי הגוף לשם המורה הוא זהה , כלומר כינוי הגוף קודם לשם המורה . מה , אם כן , מונח ביסוד המגבלה על הוראה משותפת בין כינוי הגוף לשם המור ֶ ה ? במהלך שנות השישים של המאה ה , 20 ניסו החוקרים לאפיין את התנאים שבהם הוראה משותפת בין כינוי הגוף ל NP המורה היא אפשרית . ניסיונות אלה אמנם לא עלו יפה , אך הם אלה שהובילו חוקרים כמו האוורד לאזניק ( 1976 ) וטניה ריינהרט ( 1976 ) לפתרון הבעיה . לאזניק וריינהרט , כל אחד באופן עצמאי ובלתי תלוי , טענו שבמקום להגדיר מתי הוראה משותפת אפשרית , יש לאפיין את המגבלות שחלות על יחס זה . כלומר , את התנאים שבהם הוראה משותפת בין כינוי הגוף ל NP המור ֶ ה אינה אפשרית . נתבונן שוב במשפטים הנדונים וביחסים המבניים שמתקיימים בין כינוי הגוף ל NP המור ֶ ה בכל אחד מהם . אם נתמקד רק ב ( 58 ) וב ( , ( 59 נראה בביר...
אל הספר