העיסוק האקדמי בחקר השפה , בדומה למסורות אקדמיות אחרות , מקורו ביוון של המאה החמישית לפנה " ס . הבלשנות היוונית , שהיא הבסיס לבלשנות המסורתית ( המכונה גם פילולוגיה ) , עסקה מתחילת דרכה בניתוח טקסטים ( שירי הומרוס , למשל ) מבחינות שונות – פירושים , ביקורת , תורת המשקל השירי , הסברים לשוניים וחקר הלשון של הטקסט הכתוב ( למשל , יוונית עתיקה ) . המדקדקים היוונים טבעו כמה מושגי יסוד בחקר הלשון המשמשים אותנו עד היום , אם כי לפעמים במשמעות שונה . מושגים אלה פותחו ושוכללו על ידי הרומאים ובעיקר על ידי המדקדקים של ימי הביניים . עד סוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 הבלשנות המסורתית הייתה תחום חקר השפה היחיד . נזרה עתה מעט אור על תחום הבלשנות המסורתית , מטרותיו המרכזיות והמתודולוגיה ( אופני המחקר ) שלו . גישה פוסקנית ( נורמטיבית ) בזכות החשיבות הרבה לה זכו היצירות הספרותיות הקלאסיות התגבשה הדעה שהשפה שבה נכתבו יצירות אלה היא " טהורה " ו " נכונה " יותר מכל הצורות האחרות של השפה . הבלשנים המסורתיים הניחו שהלשון המדוברת תלויה בלשון הכתובה , כלומר נגזרת ממנה , וראו את תפקיד הבלשן כמשמר הלשון מפני השחתה ....
אל הספר