רדי-מייד והארכיאולוגיה של הידע ציבי גבע והביתן הישראלי כמקרה מבחן

צופיה דקל כספי " ישנם כיום אמנים רבים , הטוענים להיותם דושאנים , ויש הקוראים לעצמם ' אמני הרדילמייד . ' האם אתה מזהה בעבודתם את רוחו של דושאןב , " שואל פול שאן ( Chan ) את קלווין טומקינס . ( Tomkins ) " לא ממש , " עונה טומקינס , " אני חושב שגם דושאן הבין , שהגישה הזו , שפיתח עבור עצמו , פתחה כל מיני דלתות , בכלל זה דלת 2 לאמנות עצלה . " כשפנתה אלי רחל סוקמן , עורכת טרמינל , לכתוב על הביתן הישראלי בביאנלה הל 56 לאמנות בוונציה , חשבתי לתומי , מה יש לי להוסיף על מה שנכתב בבלוגים , בקטלוג ובעיתונותב במחשבה שנייה , בחרתי לבחון את הביתן הישראלי דרך מבט על הרדילמייד ועל מקומו בסצנת האמנות דהיום . האם לחפץ / אובייקט יש עדיין משמעות משל עצמוב הרדילמייד , מונח שטבע דושאן בראשית המאה שעברה , מתייחס לשימוש שעשה בחפצים ובאובייקטים , תוך הוצאתם מהקשרם המיידי : גלגל האופניים , המזרקה - משתנה ציבורית שרכש והציג כיצירת אמנות , מתקן הבקבוקים ועוד . החפץ / אובייקט מןלהמוכן מצוי במרכז סצנת האמנות זה כמאה שנים , נתמך בייצוגים שונים : כאובייקט כשלעצמו , כשעתוק שלו בחומר זהה או אחר , וכפרט / כלי בעבודת אמנות...  אל הספר
טרמינל, כתב עת לאמנות המאה ה-21