השכונה היא צורת ההתאגדות הפשוטה והאלמנטרית ביותר שאנו פוגשים בארגון החיים בעיר . חוקרי ערים מייחסים חשיבות רבה לשותפות הגורל שחשים תושבי שכונה אלה כלפי אלה . קל ליפול לתוך מיקסם שווא ולדמיין שכונה מלוכדת אינטימית , חמה , המיושבת בדרך כלל בחברי קבוצה אתנית מסוימת . הדמיון הקולקטיבי הזה נשען על ספרים ועל סרטים רבים : בארצות הברית — השכונה האיטלקית , הברונקס , הארלם , ובישראל — שכונת התקווה , כרם התימנים , כל אלה מייצגים חוויה אורבנית אתנית שיצרה תודעה חברתית ייחודית . במקרה זה יש לשכונה משמעות כפולה : מצד אחד זהו המקום החם , בו כולם מכירים את כולם , ומצד אחר דבק בה דימוי אתני אותנטי המכתים אותה כמרחב של מצוקה . בפוליטיקה המרחבית בישראל נוצרה קטגוריה משולבת — עיירות הפיתוח והשכונות . זהו מועדון מפוקפק של יישובים בעלי הון סימבולי נמוך הנתמכים באמצעות תקציבי שיקום ורווחה גדולים . כך , למשל , שכונה הנמנית עם רשימת 30 היישובים והשכונות של משרד החינוך נהנית ממיגוון פרויקטים ותקציבים גדול במיוחד ( לדוגמה , פרויקט שח"ר במשרד החינוך . ( כך נוצרה דינמיקה מרתקת : שכונות רבות בישראל לכודות בין הרצון...
אל הספר