תוכנית הרחבת היישובים שתוארה לעיל הייתה כרוכה בהסרת חסמים על הפשרת קרקע חקלאית למטרות בינוי ופיתוח . אף כי התוכנית קבעה מראש תקרה לגבי גודל השטח שניתן להפשיר לצורך הקמת שכונות ההרחבה , נראה שלא במתכוון היא פתחה פתח לשינוי מעמדה של הקרקע החקלאית בישראל . לשמירה על קרקע חקלאית הייתה במשך כל השנים משמעות ערכית . באמצע שנות ה 60 של המאה ה 20 ע וּ גן מעמדה של הקרקע בחוק התכנון והבנייה , והוקמה הוועדה לשמירת קרקע חקלאית . מרבית קרקעות המדינה הוכרזו כקרקעות חקלאיות , ונקבעו תנאים מחמירים לאפשרות של הפשרתן למטרות אחרות ( שלאין ופייטלסון . ( 1996 תביעה להפשרה נענתה על ידי הוועדה לשמירת קרקע חקלאית רק כאשר הוכח צורך אמיתי , למשל בתוספת שטחים לפיתוח יישובים עירוניים . אבל בשנת , 1990 זמן קצר לאחר אישורה של תוכנית ההרחבה , הגיעה העלייה הגדולה מארצות חבר העמים ( ברית המועצות לשעבר , ( וממשלת ישראל החליטה לאפשר הפשרה מהירה של קרקעות חקלאיות לצורך קליטת העולים , תחילה באמצעות הוראת שעה , ואחר כך באמצעות החלטות של מועצת מקרקעי ישראל . גם אם בתחילה אולי לא נתפס המהלך כמהפכני , הרי שהחלטה , 533 שבמסגר...
אל הספר