שינוי מהותי התחולל עם קום המדינה באופיו של שוק הבנייה העירוני , שעד המלחמה היה מבוסס על פעילות רבה של קבלנים עצמאיים . כפי שראינו בחלק ב , גם בימי המנדט ועוד קודם לכן התקיימה מעורבות מוסדית מוחשית בפיתוח באמצעות החברות המיישבות הציוניות , המפלגות וההסתדרות , וכן תוכניות עירוניות שנערכו בהקשר למאבק הלאומי ולצורך לבסס נוכחות במרחב . אולם לפני קום המדינה היה ההקשר תמיד עירוני או יישובי מובהק , ואילו לאחר קומה שולב בו הקשר לאומי משמעותי , על כל היבטיו : צרכים דמוגרפיים ושאיפה לפיזור אוכלוסייה ויישובים , וכן צורך ביצירת סמלים , בהתנעת הכלכלה ובשליטה בקרקע . כל אלו היתוו מאפייני בנייה וכיווני פיתוח חדשים ואף פערים ברורים לעומת אזורי הבנייה שקמו טרם קום המדינה . למיקום הקרקעות שהמדינה הכלילה משנת 1960 בניהולו של מינהל מקרקעי ישראל , וגם למאפייני המבנים שהיו " מחוברים אליהן חיבור של קבע" ( על פי סעיף 3 בחוק מקרקעי ישראל , , ( 1960 הייתה השפעה מכרעת על דפוסי הפיתוח העירוניים מעתה ואילך ( יפתחאל ; 2000 קרק . ( 1993 לכל אחת מבעלויות הקרקע העיקריות שרוכזו תחת המינהל הייתה נוכחות עירונית טיפוסית : ...
אל הספר