במהלך 30 שנות המנדט הבריטי ( 1918-1948 ) בארץ ישראל התחוללה צמיחה עירונית ויישובית גדולה , בשטח ובאוכלוסייה . התארגנות הבנייה והתכנון התנהלו בכפיפות לשלטון האזרחי שהחילו אנשי המנדט הבריטי על פי חוק השיפוט לארצות ניכר . ברוב התחומים הם התירו להקים מוסדות ניהול עצמי נפרדים , ולמעשה השלטון העירוני היה התחום המינהלי היחיד שהוגדר כמשותף . על פי פקודת העיריות שנחקקה ב 1921 חולקו המושבים במועצות הערים ( ובמחוזות ) בין העדות הדתיות ( מוסלמים , נוצרים ויהודים ) באופן יחסי לגודלן . בדרך זו נוהלו חיפה וירושלים כערים מעורבות , ואילו תל אביב הופרדה מיפו באותה שנה . משנות ה 30 של המאה ה , 20 עקב החמרת המצב באירופה , גברה במהרה ההגירה היהודית , ואתה גדל המיגזר העירוני כולו . לעיור הכולל תרמו גם תיעוש גובר ועלייה ברמת החיים . בצד היהודי ראו אמנם ראשי התנועה הציונית בחיי כפר שיתופיים את הדגם האידיאלי לחברה בריאה וכיבוש המולדת , אך רבים מהם טענו , כי ללא פיתוח מקביל של המיגזר העירוני אין לאידיאולוגיה הציונית כל סיכוי להפוך ליישות מרחבית פוליטית ממוסדת . לפיכך , לצד ההשקעה בטיפוח ההתיישבות הכפרית העוב...
אל הספר