כל הגישות שנמנו עד כה מצביעות על מוקד שליטה , או על מוקדי שליטה כאלה ואחרים , כולם חיצוניים למנהיג המקומי ולשלטון המקומי . למעשה , כל אחת מהן גורסת , במפורש או במשתמע , כי המערכת המוניציפלית אינה אלא זרוע ביצוע של כוחות שמעבר לה — קואליציות , אינטרסים עסקיים , תרבות מקומית — וכי ראש העירייה איננו אלא בובה שתנועותיה מתומרנות על ידי כוחות חזקים חיצוניים . כנגד אלה עומדת גישת הניהול העירוני האוטונומי . זו גורסת , כי המערכת המוניציפלית — קרי : פקידים ממונים , סוכנויות של הרשות המקומי ( תאגידי מים , תחבורה וכו , ( ' חברי מועצה , וכמובן ראש העירייה — לעולם נהנית מדרגה מסוימת של אוטונומיה . תיאורטית לפחות , השלטון חייב להצדיק את עצמו ואת קיומו , ולכן ינסה להופיע כגורם עצמאי הנלחם על האינטרס המקומי של התושבים . מכיוון שסוכנויות מוניציפליות מייצגות מיגזר מסוים , הרי האינטרס שלהן הוא להגדיל את היצע מקומות העבודה ולהצדיק הרחבת תקציבים . המנהיגות העירונית ערה לכך שאם ברצותה לשרוד ולהיבחר מחדש , עליה לה › ביע את רצונו של רוב האוכלוסייה , ומכאן נובע הצורך המובנה באיתור דרכים שונות לסיפוק רצון הרוב ....
אל הספר