הקמתה של מדינת ישראל הפכה את אוכלוסייתה הערבית למיעוט ילידי מובס ומוחלש , בלא משאבי כוח , ונטול גישה למוקדי קבלת החלטות . אף על פי כן , בהתפתחותן ובמאפייניהן של הרשויות המקומיות הערביות התחוללו תמורות מרחיקות לכת — חרף תנאים של אי שוויון מהותי ופרוצדורלי . אי השוויון מחלחל לכל תחומי החיים , האזרחיים והלאומיים , וכמוהו גם המאבק הגיאו פוליטי והלאומי המתמשך בין מדינית ישראל לבין העם הפלסטיני , שאתו מזוהים הערבים בישראל מבחינה לאומית , תרבותית ורגשית . המאבק מזין את המתחים בין השלטון המקומי הערבי לבין הממשל המרכזי , ופוגע בהזדמניות הפיתוח ושיתוף הערבים בניהול המרחב הציבורי . מערכת היחסים בין אזרחים ערבים לאזרחים יהודים בישראל , ובין מוסדות המדינה לבין אזרחיה הערבים , משתקפת גם ביחסים בין הרשויות המקומיות הערביות לבין השלטון המרכזי . בה בעת אין להתעלם מדפוסים חברתיים פוליטיים מסורתיים אשר מושרשים בציבור הערבי , ומנציחים את ניהולו הכושל של השלטון המקומי הערבי ואת הפערים בין האוכלוסיות . כוונותיו המוצהרות של השלטון המרכזי — השוואת התנאים בשתי האוכלוסיות — נתקלו בקשיים ובחסמים מבניים , חברתיים...
אל הספר