תהליכי ההתפתחות של המדינה הריבונית המודרנית באירופה ( במאות ה 16 וה ( 17 הניבו את ההשקפה , שסמכות המדינה חייבת להימצא בידי גורם מרכזי אחד , שיש לארגנו באופן ריכוזי . המהפכות הדמוקרטיות שהתחוללו באירופה בעידן המודרני דגלו גם הן ברעיון שהשלטון צריך להישאר בידי המדינה , ולכן ביקשו להשתלט על המנגנון הממשלתי למען האזרחים . על אף היותן מהפכות דמוקרטיות , ראו גם מחולליהן את המדינה כיישות ריכוזית והיררכית במהותה . כדי שהמדינה תתפקד כהלכה , סברו אז , יש לקיים מרכז יחיד שבידיו הסמכות והעוצמה , והמרכז הוא זה שיכתיב את טיב היחסים בין השלטון המרכזי לבין זה המקומי . כך הפכו הרשויות לאמצעי בידי השלטון המרכזי , והוא זה שקבע באיזו מידה הוא מוכן למסור להן סמכויות . תפיסה זו ח וּ זקה על ידי התיאוריות הניהוליות של המאה ה 19 ותחילת המאה ה , 20 אשר דגלו בריכוז הסמכויות ובקיומם של ארגונים ביורוקרטיים הפועלים לפי עקרונות היררכיים . בהקשר זה נטבעו מושגים כמו טווח שליטה ראוי , יתרון כלכלי לגודל , ודיווח שוטף של הדרגים הנמוכים לגבוהים , וכולם נתפסו כחלק ממה שנחשב אז לניהול טוב ויעיל . ככל שהמדינה נטלה על עצמ...
אל הספר