קיץ . 1984 שיחת פלוגה לפני היציאה הביתה לשבת . היינו טירונים שסופרים את הדקות עד שנגיע הביתה , עייפים מאוד לאחר מסע האלונקות של הלילה הקודם . הייתי עייף במיוחד , כי סחבתי את האלונקה כל המסע . תוך כדי כך סחבתי גם כמה חברים למחלקה . רצתי לראש הטור ואחורה על מנת להעביר מסרים ממפקד המחלקה . נתתי את הנשמה . בשיחה דיבר אלינו מפקד הפלוגה . ישבנו , אנשי הסגל והטירונים בדממה , והקשבנו . הרגשתי כיצד אני נלחם בעיניי . סטרתי לעצמי , נשכתי את השפתיים - הכול כדי לא להירדם . לא יכולתי לבקש אישור לעמוד , שכן המפקדים שלנו ישבו מלפנים , ואני ישבתי בחלק האחורי של האולם . פתאום שמעתי שאגה : "אתה ! קום " ! פקחתי את עיניי בבהלה . הבנתי כי נרדמתי לרגע . הסתכלתי סביב . " כן , אתה ! קום " ! ראיתי שהמ"פ מדבר אלי . " אני " ? שאלתי בבהלה . " כן ! קום " ! הייתה דממה באולם . קמתי . "שלא תעז להירדם בזמן שאני מדבר " ! צעק עלי המ"פ . "שבת ! שב " ! חשתי כי קיבלתי סטירה נוראה . " את הנשמה אני נותן כאן , תומך בחברים - ועכשיו אני מקבל עונש להישאר בשבת בבסיס כשכולם יוצאים הביתה " ? הרגשתי את הדמעות נקוות בעיניי . כל כך היי...
אל הספר